מאת אלון סער, מתמחה
בפסק דין תקדימי שניתן לאחרונה, קבע בית המשפט העליון, כי תחום ההגדרות שרשויות מקומיות מייחסות למונח "תעשייה" הוא אנכרוניסטי ואינו משקף את המוצרים והעיסוקים אותם הוא מתיימר לתאר, וכי יש להרחיב את ההגדרה ולכלול בה פעילויות טכנולוגיות חדשות.
רשויות מקומיות נוקטות במגוון שיטות על מנת להגדיל את חיובי הארנונה של נישומים. אחת הדרכים העיקריות היא שינוי הסיווג של בתי עסקים באופן אשר מקפיץ את חיובי הארנונה בעשרות, ולעיתים, אף במאות אחוזים.
בשיטת פעולה זו נקטה עיריית ת"א במקרה של חברת ברודקאסט וידאו ש.ב בע"מ, חברה אשר פועלת בתחום הקולנוע והטלוויזיה ועוסקת ב"פוסט פרודקשיין" [גמר הפקה] – "הפיכת חומר גלם מצולם לסרט ערוך".
בשנת 2003 שינתה העירייה את סיווג הארנונה של החברה מסיווג של "מלאכה ותעשייה" לסיווג השיורי "עסקים", שינוי שמשמעותו הקפצת תעריף הארנונה ב – 100%. חברת ברודקאסט פנתה בהליכי השגה וערר שנדחו, ואף ערערה לביהמ"ש המחוזי בדרישה לבטל את שינוי הסיווג אולם נענתה בשלילה. רק לאחר שבקשת רשות הערעור שהגישה החברה התקבלה, נזקק ביהמ"ש העליון לדון בעניינה של החברה, וסיפק את אחת ההחלטות המעניינות והתקדימיות שהתקבלו בשנה האחרונה בנושא ארנונה.
בדיון שנערך בבית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, סקרה השופטת דפנה ברק ארז את המבחנים המקובלים בפסיקה והנוגעים לזיהויה של פעילות ייצורית, ובנוסף התייחסה להליך הפרשני הנדרש לצורך סיווגו של נכס.
בהכרעתה כאמור, מתייחסת השופטת למבחנים השונים וליישומם על העניין, אולם החלק המעניין שבפסק הדין נוגע דווקא לקביעתה של השופטת לפיה "את הדין יש לפרש אפוא באופן שיהלום את המציאות הטכנולוגית והכלכלית היום". תפיסה זו של ביהמ"ש העליון נותנת רוח גבית לפסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים במקרים דומים, וניתן להבחין בתהליך בו יותר ויותר שופטים בוחרים להתנתק מהגדרות ארכאיות יבשות ומתפיסות שמרניות, ונותנים פרשנות עדכנית ומהותית לדין הקיים.
בענייננו, נשען מנהל הארנונה על הגדרות שהוא עצמו קבע, וטען כי הן אינן ממצות ועל כן יש לפרשן "בלשון בני האדם", וכי יש לראותן "בהתאם לשיוך המסורתי שלהם", משל אוחז את החבל משני קצותיו.
השופטת ברק ארז, בוחרת לסטות מהפרשנות המצמצמת, הארכאית והדווקנית בה נוקט מנהל הארנונה כאשר הוא מתייחס לסיווג "מפעלי תעשייה" או "בית מלאכה" והופכת את החלטותיהן של הערכאות הנמוכות בעניין.
השופטת ברק ארז קובעת כי למעשה, פרשנות "בלשון בני אדם" מציגה פרשנות הפוכה מהפרשנות אליה קורא מנהל הארנונה, שכן, באותו אופן בו עולם המשפט מתקשה לסגור את הפער שבין התפתחויות הטכנולוגיות וסוגיות משפטיות, כך גם השפה העברית מתקשה לעיתים לעמוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית ומונחים כגון "מפעל תעשייה" או "בית מלאכה" אינם משקפים את העיסוקים שהם אמורים לתאר.
לפיכך, השופטת ברק ארז קובעת כי יש להתאים את "השיוך המסורתי" למציאות היומיומית העדכנית ולהתאימה להתפתחויות הטכנולוגיות המתרחשות בעולמנו, ועל כן התקבל ערעורה של החברה ונקבע כי יש לסווגה בסיווג של "תעשייה".
לסיכום, אין כל ספק שקיים קשר ישיר בין שתיקתו של המחוקק בנושא הארנונה, לבין התערבותו של בית המשפט העליון ובחירתו לתת פרשנות ראויה ועדכנית, ולקבוע הלכות בדרך של חקיקה שיפוטית.
גם בעניין זה בית המשפט קשוב לאזרחים, וניתן לשער כי כל עוד המחוקק לא יפעל להסדיר כללים ברורים בנושא הארנונה, ייאלצו בתי המשפט ליצוק פרשנות עדכנית למונחים וסיווגי ארנונה אל מול המציאות הכלכלית הדינמית.
המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברים אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
